טיפול במיסופוניה

​

התיאור שמוגש כאן הוא המקרה הטיפולי הראשון של מיסופוניה שיצא לי לטפל בו. לאחריו היו עוד מספר רב של טיפולים שכולם מתבססים על הגישה הקוגניטיבית התנהגותית. לתיאורי מקרה נוספים ועדכניים נא לפנות אלי.

​

​

תיאור מקרה מהצד של המטופלת

​

לפני כ-10 חודשים הגעתי לטיפול , עם הפסיכולוג גדי בארי, על רקע בעיה עמה התמודדתי מגיל 12, בעיה זאת ידועה גם בשם מיסופוניה - הפרעה נוירופסיכיאטרית נדירה יחסית, המתבטאת ברגשות שליליים שמופעלים לאחר שמיעה של קול ספציפי (מתוך ויקיפדיה). למרות שהגדרה זאת כיום איננה רשמית ועדיין לא קיבלה תוקף רפואי.  

ובכן, הסיפור שלי, או לפחות הזיכרון הראשון שלי עם מיסופוניה, מתחיל אי-שם בגיל 12 כאשר אני יושבת במסעדה עם המשפחה, מרירה ועצבנית עם 2 הידיים על האוזניים שלי. כשאבא שלי מנסה לברר מה נסגר איתי, אני עונה לו – "אני לא מסוגלת לשמוע לעיסות"!

כשאמרתי שאני לא מסוגלת לשמוע לעיסות, באמת התכוונתי לזה –כשהייתי שומעת את את אחד מבני המשפחה שלי לועסים, הייתי מתפוצצת – הלב היה דופק, העצבים עולים, ובסופו של דבר או יותר נכון אחרי כמה שניות של סבל אמיתי וטהור– הייתי קמה והולכת ובמקרים גרועים יותר – צועקת עליהם שיפסיקו לאכול.

עם השנים, כשההורים והמשפחה כבר ידעו על הבעיה "הקטנה" שלי, הרשיתי לעצמי כבר לקחת את זה לשלב הבא- לשבת עם אטמי אוזניים בארוחות שישי, לאסור על בני המשפחה ללעוס ברעש או בכלל ללעוס לידי. בהתחלה,  תמיד התעקשתי והסברתי שהבעיה היא אך ורק עם הלעיסות של בני המשפחה, אבל מבלי ששמתי לב – גם הלעיסות של החברים הקרובים התחילו להפריע לי, וגם הם, כמו המשפחה –  ידעו שאסור לאכול לידי. ובשלב הבא, כמובן, הלעיסות של כולם הפריעו לי ללא יוצא מהכלל .

למרבה הצער, לא יכולתי לדרוש מכל בני אדם להפסיק ללעוס (אחרי הכל זה פעולה די הכרחית לקיום) ומכאן והלאה הבעיה תפסה חלק מהותי בחיי היום יום - כשישבתי ברכבת ומישהו פתח שקית ביסלי או נגס בתפוח, כשניגשתי למבחן ומישהו 'נשנש' אגוזים, כשהייתי בכיתה ומישהו לידי אכל סנדוויץ', כשאכלתי עם חברים, בני זוג, המשפחה שלהם, כשהלכתי לסרט וכל הקהל אכל פופקורן, ובעצם כמעט בכל מקום – תמיד הייתה  הסכנה שמישהו יתחיל ללעוס.

איך מרגיש אדם עם מיסופוניה? צפו בסרטון הקצר: 

בשלב הצבאי של חיי הבעיה הייתה בשיאה, ומצאתי את עצמי נמנעת ממצבים חברתיים בידיעה שכנראה יהיה שם אוכל (בכל זאת, צבא), באותה תקופה בצבא בה הרגשתי יותר מתמיד איך בעיה כל כך קטנה הפכה להיות מהותית ומשפיעה בחיי –וכך החלטתי ללכת לטיפול.

הפגישות הראשונות בעיקר עסקו בניסיון להסביר את הבעיה ולהבין מה מקורה. אמנם באספקטים מסוימים היא יכולה להזכיר בעיות מוכרות כמו OCD, ADHD, רגישות תחושתית ועוד. אך היא איננה מתיישבת באופן מובהק עם אף אחת מהן.

ובאותו הזמן, הבעיה שלי היא לגמרי אמיתית – מבחינתי רעש הלעיסה היה הדבר הכי נורא שיכולתי להיחשף אליו בחיי היום יום. צברתי כל כך הרבה כעסים על כל מי שלקח חלק בגרימת הרעש – אנשים זרים ברכבת, אנשים ברחוב, במסעדה, חברים, חברות ובעצם – כולם.

בתור התחלה – ניסינו למצוא דרכים שאוכל להרגיע את עצמי בזמן שאני נחשפת לרעש הלעיסה – נשימות, מדיטציה, וכדומה – דרכים אלו, כצפוי, לא עזרו.

בהמשך, התחלנו לחשוב על מעין 'מנטרות' שאני יכולה לומר בניסיון לשכנע את עצמי שרעש הלעיסה הוא כמו כל רעש אחר בעולם – "זה רק לעיסה" "ככה זה נשמע" "כשאני לועסת זה גם נשמע ככה", "אין בזה שום דבר מזיק".

בשלב זה, כבר התחלתי להרגיש שאולי זה יותר הכיוון, אותם משפטים שאמרתי לעצמי בזמן החשיפה לרעש, באמת גרמו לי להבין – שזה עוד רעש,  כמו כל רעש בעולם, ואין בו שום דבר מיוחד.

התחלנו להבין בטיפול כיצד הבעיה מתחברת עם מוטיבים חזקים באופי שלי – הצורך בהיגיינה, אסתטיקה, הרגישות למגע ולריח.  בפן של הריכוז – הקושי להתרכז כשיש הרבה רעשים, ובאופן ספציפי חוסר היכולת המוחלטת להתרכז בכל דבר כאשר יש את רעשי הלעיסה ברקע.

ניסינו להבין אם זה יכול להיות קשור להפרעת קשב וריכוז (adhd/add, אך לא הגענו לתשובה סופית (בשביל אבחון כזה צריך לפנות לפסיכיאטר, נוירולוג ואבחון רישמי) אך עם זאת הבנו שההגדרה לא ממש קריטית. הגענו למספר תובנות פשוטות לגבי, שבעיני אין ממש צורך לנסות לקטלג אותן עם כל מיני בעיות פורמליות:

1. קשה לי להתרכז כשיש הרבה רעשים סביבי.

2. יש לי רגישות כללית לרעשים – בין אם זה חזק מדי, או בין אם זה רעש של שקית שיכול להסיח את דעתי, ובין אם זה כמובן – רעש הלעיסה.

3. אסתטיקה וכל הנגזר ממנה – ריח, מראה, התנהגות מנומסת (נימוס הוא ערך עליון אצלי באופן שהוא קצת מעל הממוצע) ועוד.

אותן תובנות, שבדיעבד לא היו חדשות לי, גרמו לי להבין שהבעיה שלי היא לא כזו 'מסתורית', אלא פשוט נובעת מקווי האופי שלי, שאותם כנראה שלא אוכל לשנות, ומעבר לכך, לא מעוניינת לשנות אותם- הם לא מה שפוגע לי בתפקוד היומיומי.

בטיפול סיפרתי, שבמשך השנים ניסיתי להסביר לאנשים מהיכן נובעת הבעיה – טענתי שמגעיל אותי שאנשים אוכלים ב"ברבריות", דוחפים את היד לקורנפלקס, מתנהגים בחזירות, אוכלים בחוסר נימוס ועוד אינסוף משפטים שיפוטיים.

הבנו יחדיו שאותם הסברים שסיפרתי לאנשים רק העצימו אצלי בראש את הבעיה ואת הכעס על רעש הלעיסה ועל האנשים שעושים את אותו הרעש. אבל בעצם אותו הסבר, היה הסבר שקרי שנועד לתת בסיס הגיוני לבעיה בכדי שאנשים יוכלו להבין אותה, לפני שאני בכלל הצלחתי להבין בעצמי.

בהמשך הטיפול, מצוידת ב'מנטרות', עברנו לשלב החשיפות, בו קיבלתי משימות חשיפה שבועיות כגון – ארוחות עם אמא, עם המשפחה, עם החבר. התחלנו עם דברים קלים כמו מרק ועם הזמן עלינו לחשיפות מאתגרות יותר שכללו אכילת טוסטים, פוקפורן ומאכלים נוספים שמהם נרתעתי במיוחד.

בטיפולים ניתחנו את מה שהרגשתי בזמן החשיפה – מתי הכי כעסתי, איך הרגשתי, מה חשבתי, מתי הצלחתי להירגע (אם בכלל).  בזכות אותם 'ניתוחים' הצלחנו להבין את דפוסי המחשבה שלי, ולהתחיל להחליף אותם במנטרות שיותר תואמות את המציאות הפשוטה – "זה סתם עוד רעש" ומפסיקות את הכעס והמחשבות השיפוטיות – "איך הוא אוכל" "איזה מגעיל הוא" "איזה רעש דוחה" ועוד.

מצאתי את עצמי, עם הזמן, יושבת בסיטואציות שהרבה שנים לא הייתי נינוחה בהן – סרט בקולנוע עם קהל שלם שאוכל פוקפורן, ארוחה משפחתית בלי להרכיב אטמי אוזניים – מצליחה להרגיע את עצמי ולא לצאת מכלל שליטה. ההתחלה היתה קשה במיוחד בסיטואציה של ארוחה משפחתית– בכל זאת, כוחו של הרגל, והייתי מאוד מורגלת לקום ולשים אטמים בסיטואציות בהן היו לעיסות מסביבי. אך ברגע שעברה דקה בה התמודדתי עם הרעש, הוצאתי את המחשבות השיפוטיות והטורדניות והחלפתי אותן עם אותן מנטרות-  הופתעתי לראות שאני עדיין בסדר למרות שאני יושבת בארוחה משפחתית, ושאולי....רעש הלעיסה הוא לא כזה נורא כמו שהתרגלתי לחשוב.

בשלבים מתקדמים גם נחשפנו בזמן הטיפול לרעשי הלעיסה – ובאופן מוזר, דווקא ב'סשן המדומה' של סצנת הלעיסה, הרעש כלל לא הפריע לי.

הדבר המוזר הזה שקרה בזמן טיפול ה-CBT, שבמשך 10 דקות הייתי צריכה להקשיב לרעש הלעיסות שהיו גם באופן מכוון רועשות במיוחד – ולחלוטין לא הפריע לי , הוא אחד הדברים שהכי גרמו לי להבין שאני מסוגלת שלא תהיה לי בעיה עם לעיסות, כי אם כשזה מכוון זה לא מפריע לי – אז למה שזה יפריע לי גם כשזה קורה באופן ספונטני? – ברכבת, בסרט, בארוחה וכו'.

וכך באופן די טבעי ופשוט, התחלתי להתרגל לרעיון. כשאני אומרת להתרגל – אני לא מתכוונת שרעש הלעיסה פשוט לא הפריע לי, אבל הצלחתי להשתלט על "המפלצת" הקטנה שבתוכי ולא לצאת מכלל שליטה, ולהתחיל לאמץ את ההבנה שרעש הלעיסה הוא בסך הכל עוד רעש 'מן המניין' ואין צורך לייחס לו חשיבות ספציפית, גם אם יש לי נטיה לשים לב אליו יתר על המידה.

כיום, מספר חודשים אחרי הטיפול, אני ממשיכה להתמודד עם רעש הלעיסה, אך הוא לא מהווה בשבילי חלק מהותי בחיי היום יום.  במקרים מסוימים, אני אפילו לא שמה לב שמישהו לועס לידי. במקרים אחרים אני שמה לב וממשיכה הלאה בשלי, ומידי פעם אני מוצאת את עצמי מעט נרתעת, אבל מצליחה להירגע בעזרת אותם כלים שאימצתי במשך הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי. 

הצד של המטפל

גדי בארי, מטפל CBT

בטקסט הזה אציג את החוויות שלי כמטפל במפגש עם ההפרעה שנקראת מיסופוניה. אקדים ואגיד שהיתה זו חוויה ראשונית, מלמדת ומספקת שהיו גם עליות ומורדות ושלבים לא מעטים של תסכול ואי וודאות.
במפגש הראשון, שהתחיל כמפגש אינטיק די סטנדרטי, הצגתי את עצמי ולאחר מכן הפניתי את תשומת הלב לבעיה שלשמה מ' הגיעה לטיפול. אני חייב להתוודות: ככל ששמעתי יותר נעשיתי מבולבל יותר, מה זאת אומרת רגישות לקולות של אכילה? רק לעיסה? ומה עם קולות אחרים? שאלתי בייאוש מהול בתקווה לפצח את האתגר החדש, המסקרן והמעט מוזר שעומד לפני. התשובה חזרה על עצמה "רק אוכל, רק לעיסות". אני זוכר שבמפגשים הראשונים עם מ' הייתי די אובד עצות. בחנתי כיוון של בעיית קשב, אך מהר מאוד הבנו שאין ולא יימצא בבעיה קשבית הסבר מלא לתופעה.
מכאן התחלנו לבחון אפשרות של OCD. גם שם היו הסברים חלקיים אך גם הם לא הקיפו את מלוא הסימפטומים של מ. לבסוף, בחנו כיוון תאורטי של רגישות חושית במסלול השמיעתי, אך גם תאוריה זו כמו קודמותיה אינה מסבירה את כל התופעה החמקמקה שנקראת מיסופוניה.
הבלבול התאורטי הראשוני לא מנע מאיתנו להמשיך ולנסח את הטיפול תוך כדי תנועה. ל-מ' היתה הסבלנות שאפשרה לי לבחון את הדברים צעד אחר צעד ועזרה גם ההבנה שאין ממש תיאוריה קיימת בשום מקום שמסבירה באופן מקיף ועמוק את הבעיה. וכך, באמצעות הנחישות והסבלנות המשותפים והכלים של התאוריה הקוגניטיבית המשכנו לעבוד. בשלבי הטיפול הראשונים בחנו את התפיסות הפרשניות-מחשבתיות שיש ל-מ' על אוכל, לעיסות והמחיר הרגשי והפיסי שנגבה ממנה עקב הפרשנות המוטעית. מיפינו יחד את המצבים ש-מ' חוששת-כועסת-נגעלת מהם ונמנעת מהם יותר מכל ודירגנו אותם מן הקל אל הקשה. בהמשך התחלנו לתרגל חשיפות, ועדיין, הרגשתי שהטיפול די תקוע.

התקדמות

השינוי אצלי התרחש באחד המפגשים, החלטתי להקליט את מ' אוכלת בוידאו, לאחר ההקלטה מ' תצפה בוידאו: אם תגיב בחריפות לעצמה אוכלת, כנראה שהבעיה עמוקה וסבוכה ואולי אף בעיקרה ביולוגית (בעיה ברגישות יתר במסלול שמיעתי). במקרה והתגובה תהיה מינורית, אז יהא זה רמז משמעותי שהבעיה היא גם פרשנית-פסיכולוגית. זאת מכיוון שצליל הלעיסה הוא אותו הצליל והמשתנה היחיד כאן הוא האדם שאוכל. התרגיל הקטן הזה, ש-מ' אפילו לא חשבה למשמעותי אכן הצליח בגדול. מ' היתה אדישה לחלוטין לוידאו ופטרה לאחריו ש"אני לא יכולה לכעוס על עצמי לועסת", ו"אם זה היה מישהו אחר לועס ככה כן הייתי כועסת עליו", התגובה הזו היתה הפתח להמשך הטיפול מבחינתי, כי "לא לכעוס על עצמי" זאת בחירה...עניין שאפשר לעבוד עליו! מכאן אימצנו כמה מוטואים כמו: "ככה זה נשמע", "ומה אם זאת הייתי אני", ועוד כמה אחרים.... בהמשך היו כמובן עליות וירידות, ולקח עוד זמן עד שהטיפול הגיע לישורת, אבל מרגע מסוים המפגשים החלו להידמות זה לזה, וזה סימן טוב בייחוד כאשר בין כל טיפול לטיפול מ דיווחה על שיפור בתפקוד כל פעם שחזרה אחרי שבוע של חשיפות ולעיסות. תוך הטיפול היינו מדברים על אירוע-מחשבה-רגש-תגובה ואז עושים חשיפות ארוכות לרעשי לעיסות שהיו ככל הניתן מופרכים ומוגזמים, והפלא ופלא מ לא רק שהיתה לרוב מסוגלת להתמודד עם הרעש, ככל שהתרגולים והחשיפות נמשכו התגובות הפכו יותר ויותר מתונות ופה ושם תגובות צחוק הפכו להיות מקובלות. ומה שבהתחלה היה נכון רק לקליניקה, התרחב והוכלל מהר מאוד והפך נכון גם ב"עולם האמיתי שבחוץ" . מ' התגייסה לחשיפות ולאימוץ התובנות החדשות שלה ומכאן באמת כבר ידענו בפנים וקצת חששנו להגיד שהטיפול הולך לכיוון חיובי. אינני יכול להעיד באופן גורף כי יש פתרון מוחלט לתופעה הנקראת מיסופוניה. הניסיון בטיפול זה הוא ניסיון בודד והצליח הרבה בזכות הסבלנות והכוחות התומכים מסביב (משפחה, חברים) ומבנה האישיות של המטופלת. אולם, ע"פ ניסיון זה, טיפול CBT שמתעמת עם כל ההיבטים של התופעה יכול לתת מענה טוב ולהציע תקווה רבה לכל אלו הסובלים ממיסופוניה ואין להם כרגע מענה טיפולי ברור. הדרך עוד ארוכה כנראה להבין את מקור הבעיה, נתנחם בכך שתשתית לטיפול מוצלח כבר יש.